מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב

אִם בַּיִת אַיִן לִינָה בַּרְחוֹב,

לִינָה בַּשְׁדֵּרָה, עַל מַצָּע שֶׁל קַשׁ וַתֶּבֶן,

חֲזוֹנְךָ הַיָּבֵשׁ יִקְרֹם בֵּית-אֶבֶן.

אִם עַם חֵלֶכָה הָיִיתָ, שֶׁאֵינוֹ גּוֹמֵר הָחֹדֶשׁ,

צוֹדֵק מַאֲבַקְכֶם מַעֲלִין בַּקֹּדֶשׁ

מַעֲלִין  בַּקֹּדֶשׁ – עַל דִּבְרָתִי                                                                                                                                                                                                                                                                                      לֹא סִיסְמָה רֵיקָה הִיא: "צֶדֶק חֶבְרָתִי".

וְגַם אִם הִגִּיעוּ מַיִם עַד נֶפֶשׁ,

וְגַם אִם שְׁקַעְתֶּם בַּבּוֹץ וּבָרֶפֶשׁ,

יְהִי מַאֲבַקְכֶם צִיּוּן וְגַלְעֵד

וְאָהֳלֶכֶם הַמֹּעֶד יְהִי לְ"אֹהֶל מוֹעֵד".

השם "הדאר", מקורו בערבית, שמשמעו שאון המים באזור "עשר-טחנות", בקרבת הגשר שליד קניון אילון ותחנת הרכבת.

גם בעבר, היה במקום גשר, או מעבר אפשרי, שנקרא בערבית: "ג'סר אל הדאר". ויהודית מונטיפיורי מספרת בזיכרונותיה כי בשנת 1839 נסעה עם בעלה על גשר זה בדרכם אל סידני עלי. .

שטחה של "הדר יוסף" המקורית, השתרע מרחוב שלונסקי בדרום, בני אפרים במערב, ובצפון, וצהלה ורמת חייל במזרח.

יוסף אלישר מכר את הקרקעות לאגודה הדדית שיתופית בשם: "הדר-יוסף" אשר אבי המנוח יונה ציפר נמנה על חבריה, ואשר רכש שם חלקה תמורת דמי קדימה של חמש לירות.

המקום עמד בשממונו, עד שבשנת 1943 נסלל כביש הרצליה הישן, (היום דרך אבא הלל ברמת גן), שעד לסלילתו נאלצו תושבי הרצליה לנסוע לתל-אביב, דרך רעננה וכביש השרון. באותה עת נבנה גם הגשר על הירקון, אותו גשר שליד קניון איילון, אשר הורחב כיום לבלי הכר לעומת הגשר הישן. אבי, בזכות אותה רכישת קרקע שביצע כעשר שנים קודם לכן, עבד בסלילת הכביש, ובניית אותו גשר.

מן הראוי לציין כי שתי שכונות בסביבה, קדמו ל"הדר-יוסף". "קריית-שאול" שהוקמה עוד בשנות העשרים ע"י ציבור של יוצאי יוון, ושכונת "תל-ברוך" שהוקמה ע"י ציבור של יוצאי בולגריה, במחצית שנות הארבעים. באותן שנות הארבעים השתייך אותו איזור לכפר שייך-מונס (היום אוניברסיטת תל-אביב), אשר שכן במחוז לוד.

בט"ו בשבט תש"ו, נחנך מכון המים, השוכן כיום במזרח רחוב פנחס רוזן דרומה לפינת רחוב דבורה הנביאה. המכון הוקם ע"י חברי אגודת "הדר-יוסף", ואני ילד בן אחת-עשרה נכחתי בחנוכת אותו מכון. יותר מאוחר שימש אותו מכון את הבניינים הראשונים שהוקמו בסביבה, ואני כילד הייתי מפעיל אותו לצורך שאיבת מים. מאוחר יותר, כאשר האזור סופח לעיריית תל-אביב הועבר המכון לרשות העירייה.

הבית הראשון שהוקם ב"הדר-יוסף" ב1947-, והיה ביתם של ברוך ושרה מורגנשטרן, ושכן על כביש פנחס רוזן במערבו, בחצי הדרך בין רחוב שלונסקי לצומת הפיל. הבית שהקימו הורי יונה ורחל ציפר, היה השני שהוקם במקום, ושכן על הגבעה, הידועה כיום כ"גבעת-הפרחים", מעט צפונה לרחוב ראובן רובין 16 מערבית לגורד השחקים הקיים שם כיום. ואגב, השם: "גבעת-הפרחים" ניתן למקום ולא לשווא, שכן באותם ימים רחוקים של שלהי שנות הארבעים ניתן היה עדיין למצוא שפע של פרחים על אותה גבעה, כאשר אירוס הארגמן מולך בכיפה. את אבן הפינה לבניין הנחנו בפורים תש"ח, ובערב ט"ו בשבט תש"ט, עברנו לגור במקום. למחרת בט"ו בשבט, נטעו העצים הראשונים בשיכון "יד-המעביר" אשר נודע מאוחר יותר כשיכון "דן". הבניין השלישי שהוקם במקום, היה שייך לחיים דונקלבלום, והיה מעט דרומה לבניין של מורגנשטרן. והבניין הרביעי שהוקם במקום היה מסעדת "הפיל" של משפחת אגסי. עוד שלשה מבנים היו בסביבה. ביח"ר "גוויל" למוצרי נייר, אשר במלחמת השחרור הפך למפעל של התע"ש. ביח"ר "כותנה", לחוטים וחבלים, בבניינו עבד אבי, ויותר מאוחר אף עבד במפעל. מאוחר יותר הפך אותו מקום למפעל של התע"ש, ולאחר מכן נהרס והוקמה במקום שכונת מגורים. וביח"ר "כיתן" למוצרי טקסטיל, מקום הקיים עד עצם היום הזה, אם כי אין מיצרים בו יותר טקסטיל.

אבי, שהיה פועל בניין, היה מיומן בכל עבודות הבניין, ולכן בנה את כל הבית במו ידיו. גם את הלבנים לבניין יצק בעצמו, תחילה בחצר בית בקרית-שאול, ומאוחר יותר במגרש הבניין בעצמו, ואני כילד עזרתי על ידו בעבודות הבניין השונות. וכאשר הגענו לפרשת יציקת הגג, לא ניתן היה להשיג חצץ מחמת מלחמת השחרור. ואז נאלץ אבי בעזרתי הצנועה, לחצוב חצץ מאבנים אשר שלפנו במקום, מתעלות קשר שהותירו התורכים במלחמת העולם הראשונה. תוך כדי הבנייה במקום, בנייה שהתרחשה במהלך מלחמת השחרור, ראינו את ערביי שיך-מוניס בורחים מזרחה על נשיהם, טפם ובעירם.

כשנה לאחר שהגענו לגור במקום, נחנכה שכונת "צהלה". נכחתי במקום בהנחת אבן-הפינה לשכונה, ע"י ראש-הממשלה דוד בן-גוריון, ואני זוכר שהכריז את שמו של המקום: "צהלה", וציין כי משה דיין הוא שנתן למקום את שמו.

בשנת 1962 עקרו הורי לאיזור מגורים אחר, והמקום הושכר כגן-ילדים, בו התחנכו דורות של ילדים, עד שבשנת 1992 נהרס הבניין ובקרבתו הוקם הבניין ברחוב ראובן רובין 16.

אי שם בשנות השמונים, שונה שם המקום ל"נאות-אפקה ב'". והשם "הדר-יוסף" הוצמד לשכונה אשר רחובותיה הם שמות של ערים בגולה אשר יהודים ישבו בהם, כגון קהילת-וורשא וכד'.

אותה שכונה הידועה כיום כ"הדר-יוסף" הוקמה בראשית שנות החמישים, ע"י חברת "עמידר", על גבי פרדסי תפוזים שהיו במקום, ושוכנה בעולים מגלי העלייה שפקדו את הארץ באותן שנים, ברובם יוצאי מחנות קפריסין.

רשימת התלמידים:

צד ימין: מימין לשמאל ומלמעלה למטה

1. רות גורפיל *
2. אברהם פיינשטיין
3. פנינה בסר *           .
4. גבריאל מנהיימר *  .
5. צפורה כהן *
6. תמר אמיתי
7. אורי (דז'דק) זהר **
8. חיים אטיאס *
9. אברהם בליימן
10. א. לוי
11. דבורה פילטר *
12. נסים מבורך *
13. רחל קופרברג
14. אביבה ישוי *
15. רות זולטי *            .
16. איתן לב *
17. אילנה שכטר *
18. דן הלבסברג
19. יוכבד זונאבנד
20. אליהו שטנגר *

צד שמאל: מימין לשמאל ומלמעלה למטה

21. שולמית יגר
22. חסידה מסר *
23. אורי רם
24. דליה הובר *
25. יעקב אלמולי
26. עדה קנטור
27. מיכה אירמס
28. דבורה קפלן *
29. אליהו ציפר *
30. ברכה בוקצ'ין*
31. רות שמידט
32. דעאל שנקרמן
33. יהודית כהן *
34. חוה שתיל *
35. תמר מיכלס *
36. מיכאל אלסנר
37. דניאל פרבר          .
38. אסתר צולמן
39. חנה פלדמן *
40. אורה בן-פורת

שורה תחתונה: מימין לשמאל
.
41. אורה שפיגל
42. רות וינטרוב
43. אביגדור קרן (ליכטנפכט)
44. אביבה אופנהיים *
45. חנן לסקין *
46. אורה גוטברוט
47. שרגא זילברהרץ *
48. זהבה ליטבק

49. משה מסר (אינו מופיע בתמונה)
50. רפאל פיינשטיין (אינו מופיע בתמונה)

51. יוסף קרוצ'יק (אינו מופיע בתמונה)

52. עליזה (אינה מופיעה בתמונה)    

24 התלמידים המסומנים בכוכבית (*) למדו ברציפות מכיתה א' עד כיתה ח'
מספר 7 – אורי זהר, החל ללמוד בכיתה א' וחזר בכיתה ה' עד כיתה ח'.

רשימת המורים:

מימין לשמאל ומלמעלה למטה

סגן המנהל אלוני.
המנהל יצחק פלר.
מחנכנו בכיתה ח' דובניקוב.
מחנכנו בכיתה ה' ומורה להיסטוריה, מנחם אדיר (רודניצקי).
המורה למלאכת עץ, פרידמן?
המורה לתנ"ך, פינקלברנד.
המורה למלאכת מתכת, פרידמן.
המורה להתעמלות לבנים, חיים רוזנברג.
המורה לאנגלית ומורת התעמלות לבנות, ברכה פולטורק.
אחות בית-הספר, שטיינר.
המורה לציור, אליהו סיגרד.
מזכירה, צופיה.
מזכירה, עדנה.

    יְמֵי תֵּל-נוֹרְדּוֹי

הֵיכָן אוֹתוֹ נוֹף, נִפְלָא וְרָחוֹק,

יַלְדוּת מְהוּלָה בְּעֶצֶב וּשְׂחוֹק.

בֵּית-סֵפֶר, שְׁכוּנָה, מַסְלוּל שֶׁל יוֹם-יוֹם,

הֶהָיוּ הַדְּבָרִים, אוֹ חָלְַמנוּ חֲלוֹם.

פְרִישְׁמַן, סִירְקִין, מֶנְדַּלִּי, הוֹז,

מֵאַנְשֵׁי-שֵׁם כָּאֵלֶּה, יִסַדְתָּ עוֹז,

סַבּוּ בֵּית-סִפְרֵנוּ, תָּמִיר וְנִשְׂגָּב,

נִצָּב שַׁם תֵּל-נוֹרְדּוֹי, מִגְדַּלוֹר שֶׁל זָהָב.

הַיָּם כֹּה זַמִּין, כֹּה קוֹרֵץ, כֹּה קָרוֹב,

לֹא קַצְוֵי מַעֲרָב הוּא, רַק מֵעֵבֶר לַרְחוֹב,

חָצֶה בֶּן-יְהוּדָה, חָצֶה הַיַּרְקוֹן,

וְחוֹלוֹת שֶׁל זָהָב, וּתְּכֵלֶת תִּיכוֹן.

שׁוֹבָבִים הָיִינוּ, קַן שֶׁל צְרָעוֹת,

עַל מוֹרִים הִתְגּוֹלַלְנוּ כְּגוֹרֵי-אֲרָיוֹת,

הָבֵא אֶת אָבִיךָ, הָבֵא אֶת אִמְּךָ,

הַמּוֹרָהלֹא הִגִּיעָה, קוֹל שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה. 

חֲטָאָי כָּאן אַזְכִּירָה, עָווֹנִי כֹּה חָמוּר,

יוֹם אֶחָד שַׁרְתִּי סוֹלוֹ, בִּזְמָן הַשִּׁעוּר.

וּמְחַנְכִי דְּאָז, מוֹרִי דּוּבְּנִיקוֹב,

הָפַךְ יוֹצְרוֹת, טַח מִישׁוֹר לְעָקוֹב.

מִבְחָן בְּעַל-פֶּה, בְּאַנְגְּלִית אוֹ חֶשְׁבּוֹן,

אֵיךְ יוֹצְאִים מִןַ הַסְּבַך, הוֹשַׁע נָא רִבּוֹן,

הַפִּתְרוֹן, כְּאֵב-רֹאשׁ, נִשְׁאָרִים בַּמִּטָּה,

בִּמְקוֹם לַחֲטוֹף – לֹא-מַסְפִּיק בַּכִּתָה.

הָיִינוּ קְטַנִּים, בַּגַּרְנוּ קַשַּשְׁנוּ,

מֵעוּגוֹת הַחַיִּים נַגַּסְנוּ נִשְׁנַשְּׁנוּ,

אַךְ מֶתֶק בֵּית-סֵפֶר – חֶדְוַת בְּרֵאשִׁית,

בְּתוֹכֵנוּ לַנֶּצַח, עַד קֵץ עַד אַחֲרִית.

תל-נורדוי

ביום הראשון בו הגענו לבית-ספר לכיתה א', הקריאו את שמותינו וחילקו אותנו לשתי כיתות. אחר סידרו אותנו בשורה עורפית וכך נכנסנו לכיתה.
היו בקרב התלמידים, מתי-מעט אשר גם געו בבכי, אבל הרוב נכנסו לכיתה בלב עולז ושמח. במחזור שלי היו ארבע כיתות מקבילות, שתיים למדו במשמרת בוקר ושתיים במשמרת אחר-הצוהריים. אני נמניתי על תלמידי אחר-הצוהריים.

מורתי הראשונה הייתה שולמית בן-ישראל. וכפי שאני זוכר אותה, אישה בריאת גוף, בעלת קוקו בשיער, שחוטי כסף שזורים בו. אני חושב שבמידה מסוימת, לפחות לגבי קריאה מן הספר, הייתי חביבה של המורה, שכן הייתי קורא לאט, בקול רם, תוך הדגשת ח' ו-ע' כפי שלימדונו אז ואפילו בנגינה. ופעם אחת קראה לפני בספר רות גורפיל, שהייתה קוראת בשצף קצף ובמהירות של מאה קמ"ש. לאחריה, בקשה המורה כי אני אקרא. התקנאתי ברות, ופתחתי גם אני בקריאת בזק, מן הסתם כזו שעברה את מהירות הקול. המורה עצרה את קריאתי ושאלה בהתפעלות  מהולה  במחאה: "אליהו! מה קרה לך, למה אתה רץ כל כך?"

באותם ימים רחוקים, הייתה לשונם של המורים קלה בפיהם, ואני זוכר, שבגבור חמתה של המורה עליה, קראה לאחת מן התלמידות: "מפלצת." מאידך, התלמידים לרוב היו ממושמעים, אלא שנמצא בכיתתנו תלמיד סורר אחד, אשר העז להרים את שמלתה של המורה באמצעות סרגל. היה עוד תלמיד סורר, אשר אמנם לא הגזים באורח חד פעמי כאותו "בעל סרגל", אך שובבותו לאורך זמן הייתה מעל ליכולת בית הספר לשאת, והוא עלה לכיתה ב' "אך לא בבית-ספרנו". הריהו אורי (דז'דק) זוהר, אשר מאוחר יותר נודע כהרב אורי זוהר. אך אל דאגה. בכיתה ה' חזר אורי לכיתתנו והמשיך עמנו עד לכיתה ח'.

בהפסקות, כמנהג ילדי בית-ספר התרוצצנו בחצר, שיחקנו בקלס, ניתרנו בחבל, או תופסת ושאר משחקי ילדים כמקובל באותם ימים. ההפסקה הייתה גם העת לגשת אל דוכנה של הרוכלת שהייתה מכונסת בגומחה שמתחת למדרגות – וכינויה: "הזקנה", ומוכרת מיני מתיקה שרווחו אז: כלדר, ועוד מוצרים שאת שמם שכחתי, אך טעמם עודו יצוק בחיכי.

היה זה בכיתה ג' כמדומני, כאשר יואב ריינהרץ (שמאוחר יותר שינה את שמו לבר-לב), הודיע כי יש לבחור וועד לכיתה. הבחירות נערכו על מגרש ברחוב פרישמן שמול הכניסה לבית-הספר (טרם נבנה אז הבניין המצוי שם כיום). יואב הקריא את שמות התלמידים בכיתה, והתלמידים הנאספים היו צריכים להצביע באצבעותיהם מי הוא בחירם לוועד. יואב רשם את תוצאות ההצבעה במחברתו. כאשר יואב הכריז את שמו שלו, הצביעה כל הכיתה עבורו. עם סיום הקראת השמות הכריז יואב על תלמידי הכיתה שקיבלו את מירב הקולות ולכן נבחרו לוועד. הופתעתי, כאשר בעת הקראת כלל ילדי הכיתה לצורך בחירתם, יואב לא הקריא את שמי. פניתי אל יואב בשאלה על כך, והוא הודיע לי כי הקריא את שמי וכי נבחרתי לוועד. אני זוכר בוודאות כי שמי לא הוקרא, ותמיהה היא מדוע לא הקריא את שמי, ומדוע הודיע לי כי נבחרתי לוועד? יואב עבר לבית-ספר אחר עם סיום כיתה ג'. שנים רבות לאחר מכן נודע לי כי שירת כטייס בחיל-האוויר ונספה בתאונת אימונים.

באותה  שנה, הוטל על תלמידי הכיתה לבצע משימה עירונית מסוימת. אני ועוד שניים מבני כיתתי - אליעזר קירשנר וכמדומני גבריאל מנהיימר, נתבקשנו לבקר בבארות מים עירוניות, ולהביא את רשמינו משם. ביקור אחד מאלה זכור לי, מכון המים שבסימטת בית השואבה.

לצערי, אינני זוכר את שם מורתי בכיתה ג' אך בכיתה ד', כאשר עברנו ללמוד במשמרת בוקר, הייתה מורתנו דבורה וובר, אשר אם זכרוני אינו מטעה אותי, גם נישאה באותה שנה וגם הרתה באותה שנה.

בכיתה ד' עדיין למדנו במבנה הישן של בי"ס פרישמן, אך שנה לאחר מכן בכיתה ה', עברנו לבניין החדש של בי"ס תל-נורדוי.

בכיתה ה' שיחקנו פעם "מחניים" עם בנות כיתה ח'. לאחר שכל קבוצת כיתתי 'הורדה' נותרתי אני יחיד מול כ5- בנות כיתה ח'. במשחק הרואי 'הורדתי' את כולן, ואנו כיתה ה' ניצחנו. מאידך, בהיותנו בכיתה ו' שיחקנו כדורגל עם כיתה ה', במגרש שהיום מצוי בו פסג' "הוד", ותיאטרון בית-ליסין. אני עמדתי בשער. הפסדנו 3:1, את השער היחיד לזכות כיתתי אני הבקעתי, בבעיטת שוער שחלפה על פניו של שוער כיתה ה'. מחנכנו באותה שנה היה מנחם אדיר (רודניצקי) אשר זכה גם ל"שם החיבה": "מומיה".

ופעם בעת שיעור מלאכה, כתבתי ביומן במקום "מלאכה" -"מלכה". אליהו שטנגר, שהיה שכני בשכונת מחלול, ראה שגיאה זו, וקרא אל המורה: "תראי המורה איך אליהו כתב מלאכה!" חשתי אז עצמי בוש ונכלם, ומאז זכרתי את האמירה: "לא תלבין פני חברך ברבים."

הייתי חביבו של המורה לזמרה ליבל'ה, מורה שכל הכיתה הציקה לו, פרט לי, שכן כאמור הייתי חביבו, וזאת בגין קול הסופראן שהיה לי אז.

ופעם, אף הציג אותי בפני כל בית-הספר, שאז שרתי סולו את השיר: "אמר רבי עקיבא…"

המורה אלוני היה מנהל ספריית בית הספר והיה מחליף לנו את הספרים.
יום אחד היה בידי הספר: "אנשי בראשית", של הסופר אליעזר שמאלי. ספר מרתק מאין כמוהו. אליה וקוץ בה, לא הספקתי לסיים את קריאתו קודם למועד החלפתו, ולכן ישבתי בכניסה לחדר הספרייה, במטרה לסיים את קריאתו כדי להחליפו בספר אחר. עבר המורה אלוני ושאלני מה אני עושה? השבתי לו כי אני מסיים את קריאת הספר. "אם כך," אמר לי, "לך הביתה סיים את קריאתו ובהחלפה הבאה תבוא להחליפו." וכך נותרתי עם ספר זה, ועמודים ספורים בלתי קרואים, עד לשבוע הבא, וללא ספר החלפה חדש.

כיתות ז' וח' היו כיתות בהן הישגי בלימודים צנחו לשאול תחתיות. לא שיננתי ולא הכנתי שיעורים. על רקע אותה צניחה, ארעו באותן שנים שתי הבלחות יוצאות דופן. בכיתה ז' למדנו בחשבון אודות מה שנקרא: "ערך משולש", כלומר: אם שלשה פועלים חופרים תעלה של עשרה מטר במשך ארבעה ימים, בכמה ימים יחפרו שישה פועלים תעלה של חמישה מטרים? ואז הגיעה שעת הבחינה. קיבלנו שלש שאלות. ואני הדל והקטן באלפי מנשה, הצלחתי לפתור את כולן, וקיבלתי ציון: "טוב-מאד". הצלחתי הפנומנלית העצימה, נוכח העובדה שאני היחיד בכיתה שהצליח לפתור את כל שלוש השאלות. המחנך דובניקוב, שהיה גם המורה לחשבון, חילק את הבחינות על תוצאותיהן, ואני זוכר כיצד זקף את גבותיו בפליאה, שעה שמסר לידי את תוצאות הבחינה. המקרה השני ארע עם המורה לתנ"ך פינקלברנד. יום אחד בעת השיעור פנתה אלי ושאלה אם הכנתי שיעורים, כאשר המדובר היה בעבודת בית אודות דוד המלך. ולא לשווא פנתה אלי בשאלה, כיוון שידעה, כאמור, כי בדרך כלל לא הכינותי שיעורים.תחילה השבתי: ב"לא!". ואז נזכרתי כי אי פעם, במקרה אחר, כתבתי אודות דוד המלך. חזרתי בי מן ה"לא", שלפתי את מחברתי והחילותי להקריא את חיבורי: "דרכו של דוד המלך אל המלוכה לא הייתה סוגה בשושנים…" המורה פינקלברנד הופתעה כפליים. ראשית מן העובדה שהכינותי שיעורים. אך הפתעה זו בטלה בשישים נוכח אותו משפט מבריק, על: "דרך שאינה סוגה בשושנים". היא מצאה לנכון לשבח את חיבורו קבל עם, עדה וכיתה. ברם, אותו שבח לא הניב פרי. כי גם במקצוע זה סיימתי בציון: "לא מספיק".

עוד תקרית ארעה לי עם המחנך דובניקוב.
יום אחד שעה שהמחנך עמד, גבו לכיתה ופניו אל הלוח, בו רשם בגיר נושא כלשהו, נחה עלי לפתע רוח שירה ופצחתי בשיר: "השמעת איך בנגב ארץ מול שמיים…"
דובניקוב סב מיד על עקבו ובקולו הרועם שאל: "מי העז לשיר כאן?"
קפאתי על מקומי ולא השבתי דבר.
אך כנראה שאזנו של דובניקוב הייתה מוסיקלית דיה, כדי לקלוט שאני הוא הזמר, והוא הורה לי ללכת הביתה ולהביא את ההורים.
כדי בזיון וקצף הלכתי הביתה, חזרתי עם אבי ושנינו התיצבנו בפני דובניקוב בחדר המורים.
להפתעתי הרבה התיחס המורה לזמרתי בקלות ראש, ותוך הבטחה מפי נוכח אבי כי לא אוסיף עוד לזמר בעת השיעור והחזיר אותי לכיתה.

במלאת חמישים שנה לבית ספרנו, ארגן המנהל דאז אלוני, שהחליף את מנהלו הראשון של ביה"ס: יצחק פלר, כנס בוגרים ענק בגני התערוכה בתל-אביב. את הכנס הנחה, לא אחר מאשר בן כיתתנו אורי זוהר.
התקנאתי באורי, ובמלאת שבעים וחמש שנה לבית-ספרנו ניסיתי גם אני לקיים כנס בוגרים. נפגשתי עם מנהלת ביה"ס דאז, אשר לא ידעה את פלר ואת אלוני, והצעתי את שירותי בנושא. נתקבלתי בסבר פנים יפות ובנכונותה הכנה להרתם לעניין. אך למרבה הצער פרשה זו באותה שנה לגמלאות.
נפגשתי עם המנהלת מחליפתה וגם זו התלהבה מן הרעיון, אך מעשה שטן, בשל בעיות משפחתיות שהתעוררו אצלה ביום בו אמורים היינו לסכם את העניין, משכה זו ידיה מן הכנס.
אולי במלאת מאה שנה לבית-ספרנו, אנסה כוחי מחדש בנושא זה, אם אשרוד עד אז?

מאת אליהו ציפר

מְעִיר הַיּוֹשֶׁבֶת חוֹלוֹת,

צִמְחָהּ תֵּל-אָבִיב מִגְדָּלוֹת.

וּמוּל פָּנָס בּוֹדֵד הַמַּבְלִיחַ,

אַלְפֵי פָּנָסִים – סָחִישׁ וְסָפִיחָ.

זוֹהֶרֶת הָעִיר, הוֹמָה וְקוֹרֶצֶת,

יֵשׁ רוֹאִים בָּהּ מְתוֹם, יַשׁ רוֹאִים בָּהּ מִפְלֶצֶת,

אַךְ אוּנֶסְק"וֹ הִכְרִיזָה קֳבָל עַם וְעוֹלָם,

עַל "עִיר לְבָנָה", הָעוֹלָה מִן הַיָּם.

כָּכַלָּה – לְבָנָה הִיא, כִּבְעוּלָה – מְפוּרְכֶּסֶת,

בָּהּ בְּ"צַוְתָּא" שׁוֹכְנִים גַּם סַיָּפָא גַּם קֶסֶת.

סִפְרִיּוֹת, תֵּאַטְרוֹן וְשֶׁפַע בִּדּוּר,

וְגַם קְבוּצוֹת סְפּוֹרְט – יְהָבַן הַכַּדּוּר.

יַרְקוֹן הַזּוֹרֵם לְאִיטוֹ אֶל הַיָּם,

פָלָפֶל, שָׁוָארְמָה וְסוּשִׁי גַּם,

וְגַמָּל, מוּל שְׂדֵה דֹּב מְעוֹפֵף,

וִיְרִיד-הַמִּזְרַח מִתְרוֹמֵם לוֹ בְּכֵּיף.

וְהַשֶּׁמֶשׁ תִּדֹּם בְּשָׂרוֹנָה,

וְיָרֵח בִּנְתִיבֵי אַיָּלוֹנָה.

וּשׂדֵרוֹת לָהּ לָעִיר וְכִּכְּרוֹת,

וְקוֹל הָמוֹן עַם בְּכֹל עֲצָרוֹת.

וְגַן מֵאִיר וּפַארְק יְהוֹשֻעַ,

וּפִינוֹת חֶמֶד לַטַּף רַדּוּף שַׁעֲשׁוּעַ.

מַסְלוּלֵי אוֹפַנַיִּם וְטַיֶּלֶת שֶׁל צִ'יץ,

הַרְבֵּה אָמָּנוּת לָהּ לָעִיר, וְקַמְצוּץ שֶׁל קִיץ'.

וְגֶשֶׁר שֶׁל רוֹקַח וְדֶרֶךְ נַמִּיר,

וּפַקָּח עִקֵּשׁ בְּדוּ"חַ מַחְמִיר.

עֲלֵי כּוֹתֶרֶת נִתְלוֹשׁ, וְנִשְׁאַל כֵּן אוֹ לֹא,

הַתָּקוּם רַכֶּבֶת תַּחְתִּית, כַּחָזוֹן רוֹנִי מִילוֹא.

וְאִם בַּרְחוֹבוֹת נְשׁוֹטֵט שׁוֹט וְהָלוֹךְ,

נִזְכּוֹר כִּי הָיָה גַּם רֹאשׁ עִיר: דָּוִד בְּלוֹךְ,

וְיָפוֹ בָּרֶקַע, סִיבִיל אַבּוּ-נַבּוּט,

וְשׁוּק פִּשְׁפְּשִׁים כֹּל מוּצָר בּוֹ חָבוּט.

לָחִינוּךְ הַגָּבוֹהַּ חַיִּים לְבָנוֹן,

וּבֵית מְגוּרַיו שֶׁל דָּוִד בֶּן-גּוּרְיוֹן.

וְרַק אֶת חֻלְדָאִי לֹא נִיתַן לְהַזְכִּיר,

כִּי עַתָּה, בְּיוֹבֵל הַמֵּאָה, הוּא רֹאשׁ הָעִיר.

וְּביָאלִיק וְגוּטְמַן וְ"קוֹל הַשָּׁלוֹם",

מְצִיאוּת אֲשֶׁר צָצָהּ מִתּוֹכוֹ שֶׁל חֲלוֹם.

רֵאשִׁיתָהּ מִזְעַר – אֲחֻזַּת-בַּיּת, אַךְ פָּרְחָה וְהִמְרִיאָה,

וְגִימְנַסְיָה עִבְרִית רִאשׁוֹנָה לָהּ – הֶרְצְלִיָּה.

וְחוֹגֶגֶת הָעִיר יוֹבֵל שֶׁל מֵאָה,

גַּם שִׁלֵּשִׁים גַּם רִבֵּעִים לָהּ יָרִיעוּ תְּרוּעָה,

עִיר לְלֹא הַפְסָקָה, עוֹד פִּרְסוֹמֶת, עוֹד שֶׁלֶט,

"עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית" בַּבַּרְזֶל וּבַמֶּלֶט.

המתחם המרובע בשמאל התמונה הוא בית החרושת  לעיבוד עורות של האחים לבקוביץ שהסליק בקרבו את מכון א’ של ההגנה. מעל למתחם ניתן להבחין ברחוב עם ישראל חי המקשר בין רחוב הירקון לרחוב ארנון. בפינת עם ישראל חי ורחוב ארנון, ‘הבית הכחול’. מימין ל’לבקוביץ’ מסומן בחץ אדום, בית החרושת לאריגת משי, ‘דלפינר – יוחננוף'.  הבית בן 3 הקומות, השני משמאל בימין התמונה (לכיוון יפו), הוא הבית האדום ומשמאלו (מבנה לבן מלבני בניצב לחוף ) -  בית הספר הימי 'זבולון'.  משמאל ומתחת לבית הספר הימי (מבנה כהה לאורך רצועת החוף) – אחד ממועדוני ה'טיר'.

שְׁכוּנַת מַחְלּוּל / אליהו ציפר

עַל מָצוּק כֻּרְכָּר תָּלוּל,
בְּפַאֲתֵי מַעֲרָב,
יוֹשְׁבָה שְׁכוּנַת מַחְלּוּל,
אֻכְלוּסִיָּתָהּ – עֵרֶב-רַב.

בַּנַּאי, טַיָּח, טַפְסָן,
וּבַטְלָן רוֹעֶה-קַדִּים.
אַלְטֶע-זָאכֶן בַּעַל מַחְסָן,
וְשׁוֹטֵר הַדּוּר בְּמַדִּים.

גַּם נָשִׁים לַשְּׁכוּנָה, יוֹצְאוֹת דֹּפֶן.
כֹּחַן בְּרְכִילוּת, זוֹ מוּכָחַת,
גַּם אִם אֱמֶת סִפּוּרַן בְּכָל-אֹפֶן,
הוּא מַעֲצִים וְעוֹלֶה כְפוֹרָחַת.

וְיַלְדֵי הַשְּׁכוּנָה פָּרִים,
כָּאַרְבֶּה, אַלְפֵי וּרְבָבָה,
יוֹם אֶחַד בֵּינוֹתָם הֵם רָבִים,
יוֹם שֵׁנִי, מִשְׂחֲקֵי אַחֲוָה.

כַּדּוּרֶגֶל, מַחְבּוֹאִים, תּוֹפֶסֶת,
עִם קֻרְטוֹב פִּרְחָחוּת וְהִתּוּל,
חֹפֶן חוֹל בְּגִּיגִית שֶׁל כּוֹבֶסֶת,
וּדְּלִי עַל רֹאשׁוֹ שֶׁל חָתוּל.

וּצְרִיפִים מְרוּטִים בְּלֹא טֹרֶף,
שׁוֹקְקֵי כָּל מַקָּק וּבִישִׁין.
הַגֶּשֶׁם דוֹלֵף בַּם בַּחֹרֶף,
וּבַקָּיִץ, יוֹקֵד הַחַמְסִין.

וְהַיָּם הַכָּחוֹל מִשְׂתַּרֵעַ,
לְעִתִּים הוּא סוֹעֵר אוֹ שָׁקֵט,
וְלַחוֹף, אֵין לוֹ אַח אֶין לוֹ רֵעַ,
הַצּוֹעֵד בֹּו צְדָפִים יְלַקֶּט.

בְּסֻכַּתּוֹ הַמַּצִּיל מְיַצִּיעַ,
רְחִיצָה הוּא אוֹסֵר אוֹ מַתִּיר,
לַמְתֻּסְכַּל מְאִיסוּר רַק אַצִּיעַ,
סוּר דָּרוֹמָה לְבִיתַן שֶׁל הַ"טִּיר".

עַל סַף מִלְחָמָה הֶעֱפִּילוּ,
"טַיגֶר-הִיל", וּ"פָּארִיטָה" לָחוֹף,
מֵאוֹת מִשּׁוֹאָה הֵן הִצִּילוּ,
וְהָיוּ לְמִרְקָם שֶׁל הַנּוֹף.

וּמֵאִידָךְ, אֱנִי-קְרַב "אַלְטָלֶנָה",
מִשְׁמוֹעַ, אָזְנַי תְּצִלֶּנָה.
הָיִיתִי בַּחוֹף בְּמְעוֹף פְּגָזִים,
שֵׁשׁ שְׁרִיקוֹת, וְקוֹלוֹת נֶפֶץ עַזִּים.

בְּמִשְׁעוֹל בֵּין צְרִיפִים בּוֹץ וָרֶפֶשׁ,
וְגָדֵר-דְחוּיָה רְכוּנָה,
גַּם אִם בָּאוּ מַיִם עַד נֶפֶשׁ,
לַטּוֹב תִּזָכֶר הַשְּׁכוּנָה.

.

הכותב: אליהו ציפר מצריף 50א', שכונת מחלול א' וגר במקום משנת 1937 עד 1949

תחילה, אל פירוש השם מחלול: זו מילה תורכית שמשמעה: 'אדמה ללא בעלים'.

(הסופר שלמה שבא, מוצא קשר בין "מחלול" ובין "חלל" עפ"י האמור בספר דברים כא 1: "כִּי-יִמָּצֵא חָלָל, בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ".)

ראשיתה של שכונה זו במאורעות 1921, שאז ברחו פליטים יהודים רבים מיפו, ומועצת העיר תל-אביב חיפשה מקום בו תוכל לישב אותם ואת אנשי העלייה השלישית זה מקרוב באו. המקום שנמצא, לאורך חוף תל אביב כ-500 מטרים על מצוק הכורכר במקביל לרצועת חוף הים, ונתחם מעט דרומה לרחוב גורדון ומעט צפונה לשדרות קק"ל (היום שדרות בן-גוריון). גם אנשי 'גדוד העבודה נטו אהלם במחלול (ראו תמונה). סיבה נוספת לבחירתה של מועצת העיר תל-אביב במקום זה היתה מניעת התפשטות בית הקברות המוסלמי דרומה לכיוון יפו. ואכן,  צריפיה הצפוניים של מחלול ב' נשקו לגדר קבר השייח' עבד אל נבי,  גדר שתוחמת עד היום את גבולו הדרומי של בית הקברות המוסלמי. בית הקברות המוסלמי אשר ערביי סומייל קברו בו את מתיהם החל מהרבע האחרון של המאה ה-19 (היום בקרבת קצהו הדרומי של גן העצמאות – ראו המתחם מוקף החומה בקדמת התמונה, מדרום לו צריפי השכונה ומימינם, בריכת גורדון),  הוקצה לערביי יפו, במקביל להקצאת בית הקברות שברחוב טרומפלדור ליהודים בשנת 1903, בפרוץ מגיפת כולירה ביפו, מאחר והשלטונות התורכיים חששו מקבורת קורבנות המגיפה ביפו פן תסכן קבורה זו את התושבים החיים.

הייתה זו שכונת צריפים בנוית לוחות עץ, חלקם פליטת גלי הים, וחלקם ליפטים נטושים, אשר צופו במה שנקרא 'טול' (נייר עבה משוח בזפת) כדי למנוע דליפת מים. הגגות היו עשויים רעפי בטון על קורות עץ משופעות, אף זאת כדי למנוע דליפת מים.

השכונה נחלקה לשתיים, מחלול א' אשר גבולה הדרומי נקבע מעט דרומה לרחוב גורדון, וגבולה הצפוני, עד בקרוב אל מול רחוב עם-ישראל-חי, ומחלול ב' משם צפונה עד גבולו הדרומי של בית הקברות. להנחת כותב שורות אלה, חלוקה זו באה לבטא ותק של תושבי מחלול ב', לעומת תושבי מחלול א'.

חשמל היה בל יראה ובל ימצא, למעט צריפים ספורים ליד רחוב הירקון, אשר יכלו למשוך כבלי חשמל מן העמודים שהוצבו שם ברחוב. ואם חשמל לא היה, עכברושים היו בה בשפע, וכותב שורות אלה אף זכה פעם, בהיותו פעוט, בנשיכתו של עכברוש עת נם את שנתו. לעתים ניתן היה למצוא בה בשכונה גם קיפודים, אשר הצליחו לשרוד בה, חרף הפיכתה של השכונה ל"פרבר" אורבני.

שני מבנים יוצאי דופן היו בה בשכונה, בקרבת רחוב הירקון. והמבנים: בית חרושת 'לבקוביץ' לעיבוד עורות, ובית חרושת  'דלפינר – יוחננוף' (דלפינר, איש הטכסטיל שעלה מלודז' שבפולין) לאריגת וצביעת משי. בית החרושת 'לבקוביץ', כמיטב המסורת הבורסקאית, הדיף ריחות "ניחוח" עזים. כנראה, שזו הסיבה שההגנה החליטה להקים במרתפיו מפעל של קדם התע"ש – 'מכון א' של ההגנה, אשר שרד את כל מקרי העוצר והחיפושים של הבריטים. שני בתי-חרושת אלה הזרימו אל הים שפכים עתירי כימיקלים ולכלוך. אך באותם ימים רחוקים של שנות השלושים והארבעים, טרם באה לעולם תודעת איכות הסביבה, ושפכים אלה נשאבו בששון אל הים. מבנים נוספים, אשר פארו את קרבת השכונה: 'הבית האדום' מדרום לשכונה, אשר ראשיתו כמשרדי הוועד הפועל של ההסתדרות הכללית, המשכו כמטה המשטרה הצבאית הבריטית באזור, ואחריתו כמטה הפלמ"ח. ובין לבין שימש כסניף של ספריית 'שער ציון' העירונית. מבנה נוסף, אשר היה בנוי מעץ, היה מועדון 'טִיר' אשר שכן על שפת הים, למרגלות ה'בית האדום', ובו רובי-אוויר לשם ירייה אל מטרות קרטון. במקום היו גם מכונות חשמליות למשחק (אשר כיום מחליפים אותם מחשבים הקטנים פי כמה), מוּשַׂא לילדי השכונה, אשר בשל מחסור כיס, נאלצו להסתפק רק בצפייה באותן מכונות. וכמובן, בתי-המרחצאות אשר שכנו על החוף, בהם ניתן היה לאכסן את בגדי המתרחצים בים, ואף לקבל מקלחות של מים זכים.

בקרבת בתי-המרחצאות, שכנה סוכתו המיתולוגית של המציל אהרונצ'יק, (אהרן בראל) עמו כיכב כמציל גם ה"אילם", אשר שמו מעולם לא נודע לנו. וגם כרמי, חוכר הצבת כסאות הנוח על החוף, זכור לטוב, וזאת למרות שרדף אותנו ילדי השכונה בזעף, בגין בורות אשר כרינו במתחם החכירה שלו בחוף.

ולהבדיל מכל המבנים הללו, בית-הכנסת (ראו תמונה) אשר שכן בצפון השכונה, בו התקיימה בר-מצוותו של כותב שורות אלה, שנודע כ"בית-הכנסת של החייטים", למרות שלכותב שורות אלה לא ידוע על חייטים אשר היו בסביבה. עם פרוק השכונה הועבר בית הכנסת לרחוב ארנון ונקרא בית כנסת 'יחזקאל' בו נמצא לוח הזיכרון (ראו תמונה למעלה) לבני שכונת מחלול שנפלו במלחמת השחרור.

חופי מחלול זכו לביקורן של שלש אניות אשר הטילו את עוגנן סמוך לחוף, כאשר תושבי השכונה בהמוניהם, ואני הקטן ביניהם צופים בהן.

הראשונה, "פאריטה", אניית מעפילים אשר הגיעה לחוף אל מול 'הבית האדום', ביום 22.8.1939 .

השנייה, "טייגר-היל", אף היא אניית מעפילים אשר הגיעה אל מול המקום בו שוכנת כיום כיכר 'אתרים'. האנייה הגיעה ביום 1.9.1939 הוא יום פרוץ מלחמת העולם השנייה. ומשום שאני זוכר את הגעתה, הרי למרות שהייתי ילד בן ארבע, אני זוכר בגינה את יום פרוץ מלחמת העולם השנייה.

ציון לשתי אניות אלה, ולכל אניות המעפילים שהגיעו אל חופי הארץ, מצוי באתר ההנצחה שבגן 'לונדון' אשר ברחוב הירקון מול רחוב בוגרשוב.

האנייה השלישית היא "אלטלנה", (שמו הספרותי של זאב ז'בוטינסקי) אניית הנשק של האצ"ל אשר הטילה עוגן בדיוק במקום בו הטילה עוגן האנייה "פאריטה", תשע שנים קודם לכן. האנייה הגיעה ביום 21.6.1948 וכעבור יום הופגזה ממחנה 'יונה', אשר שכן מצפון למלון 'הילטון'. כמו רבים מתושבי השכונה, הייתי על החוף עת זו הופגזה, ושריקת הפגזים עדיין מהדהדת באוזני. שמעתי מן ההיסטוריון ד"ר מאיר פעיל, כי האנייה הופגזה רק בפגז אחד, אולם אני זוכר במו אוזני הרבה יותר מפגז אחד, למירב זכרוני שישה פגזים. האנייה החלה לבעור, ובשל החשש שתתפוצץ על כל ארסנל התחמושת שבה, נדרשו תושבי השכונה לעזוב את צריפיהם ולנדוד מזרחה. ציון לאנייה זו מצוי על לשון מזח אבן אל תוך הים ובטיילת, כמאתיים מטר דרומה למקום בו עגנה.

רוב ילדי השכונה – למעט ילדים דתיים אשר למדו בבתי ספר של ה'מזרחי', למדו בשני בתי-ספר. האחד 'תל-נורדוי' אשר שכן ברחוב פרישמן, והשני 'נס-ציונה' אשר שכן ברחוב גרץ.

אזורי המשחק של ילדי השכונה, היו בעיקר שפת-הים, בו יכולת באותם ימים רחוקים לשחק בכדורגל, או לצוד סרטנים, מתוך בורות מאורתם (כיום שפת הים נקיה מסרטנים, ואלה בל יראו ובל יימצאו), או סתם לחפור בורות בחול. בימי סעור הים, ניתן היה לסרוק את החוף בחיפוש אחר מטבעות כסף. (כיום השתכללה השיטה וסורקי החופים עושים זאת בעזרת מגלי מתכות).

לעניין הסערות בים, ראוי להזכיר את המסורת שהייתה נהוגה, שאין להתרחץ בים לפני חג השבועות. מקורה של מסורת זו, להערכתי, העובדה שסמוך לפני חג השבועות, היה הים סוער במיוחד, וזאת מחמת עליית הנילוס על גדותיו, שסחף
חולות שגרף עמו בעת הפשרת השלגים על הקלימנג'רו, ניכרו אפילו עד חופי תל-אביב. אפשרות נוספת לאיסור רחצה עד לשבועות – זו ספירת העומר, לדידם של אנשים דתיים. אזורי משחק אחרים לילדי מחלול א', היו מגרש ברחוב הירקון 146, שאז עמד ריק, ובירכתיו גינת גורדון, אשר לה כניסות גם מרחוב הכרם וגם מרחוב ארנון. כמו כן המגרש שהיה בקרן הרחובות עם-ישראל-חי והירקון, מקום בו שוכן היום מלון "בזל". ילדי מחלול ב' היו משחקים, או בשדרות הקרן הקיימת, או בשטחי הקרקע הפנויים של בית הקברות המוסלמי. לעתים חברו ילדי מחלול א' ומחלול ב' לקבוצת כדורגל אחת, אשר התחרתה בקבוצות כדורגל של שכונות אחרות.

בשכונה עצמה לא היו חנויות מכולת, ואלה שכנו ברחוב הירקון. האחת: חנותו של 'לִיזֶר', ברחוב הירקון פינת עם-ישראל-חי, בבניין בו שכנו גם משרדי ביהח"ר דלפינר יוחננוף. והשנייה חנותו של 'מילמן', כשמונים מטר צפונה ממנו.

בעת מלחמת העולם השנייה, בעקבות שתי ההפצצות אשר האיטלקים הפציצו את תל-אביב, נבנו בשכונה מקלטים. לי זכור מקלט האבן אשר שכן בתוככי חצר ביהח"ר דלפינר. במלחמת העצמאות, פגעה ביום 11.7.1948 פצצה בתוככי השכונה, והרגה ילדה כבת 13 בשם תקוה קפלן, ואת בן-עטר יעקב, חייל בחופשה. אם ובתה, פרידלנד רבקה ואסתר, נפצעו, ונפטרו מפצעיהן מספר שבועות לאחר מכן. אני שהייתי על גבעה מרוחקת מן השכונה כ 5- ק"מ (שכונת הדר יוסף ) ראיתי את המטוס מטיל את הפצצה ואמרתי לעצמי, כי נראה לי שזו פגעה במחלול, הערכה שלמרבה הצער הייתה נכונה. ביום אחר פגעו פצצות נוספות בקרבת השכונה, ברחוב גורדון, וברחוב הירקון 148. כותב שורות אלה, שהה עם משפחתו בקומת הקרקע של רחוב הירקון 148 – אשר שמשה כמקלט, עם עוד רבים מתושבי השכונה, שנמלטו לשם בעת האזעקה. ולמרות שהבניין נפגע בפצצה, אשר הרסה את כל קומתו האחרונה, איש מיושבי המקלט לא נפגע.

—————————-

אני מביא להלן את שמות אנשי שכונת מחלול למשפחותיהם על מקצועם (מעט מן הרבים, ורק אלה הידועים לכותב) ממוינים לפי א"ב של שם המשפחה, עם הערות לגבי אירועים מיוחדים לאותה משפחה, כאשר בעקבות שם המשפחה יבואו ילדי המשפחה – מן הגדול לקטן, גם אלה – רק הידועים לכותב: חלק ממספרי הצריפים יחזרו על עצמם בשל חילופי דיירים.

* אחים

תגובות לפוסט “שכונת מחלול שלי”

1. בני קמחי:
   13 בדצמבר, 2008 בשעה 10:05
   כמי שגר בשכונת מחלול א’ צריף מס’ 30 בשנים 1954-1966 קראתי כל מילה בהתרגשות עצומה .הכל היה מוכר .ייש להזכיר גם את הקיוסק המיתולוגי של שושנה יודצקי ברחוב הירקון פינת גורדון במעלה המדרגות הצרות היורדות אל הים.וגם לציין שאת ליזר המכולתניק החליף יעקוב צליק שאצלו עבדתי כילד במשלוחים וכן
   אצל וילף ברחוב ארנון פינת הכרם ואצל וולף בקצה השני של רחוב ארנון.בכל שנה אני עושה יורצייט לגברת רוזנר האצילה מהבית הכחול שנתנה לי תמיד טיפ נדיב מאד של 25
   גרוש.לא כמו הילדים האחרים אני למדתי בבית הספר לדוגמא ע”ש הנרייטה סאלד (מול גן העצמאות)וגם אותו אני זוכר לטובה
2. אביב:
   13 בדצמבר, 2008 בשעה 10:32
   אליהו שלום
   האם יש לך זכרונות מדוד פולוס?
   אשמח לשמוע

1. שרה וויסר:
   6 במרץ, 2009 בשעה 6:21 עריכה
   שלום
   נהנתי לקרוא את כל מה שכתבת על השכונה
   גדלתי בשכונת מכלול בשנת 1945
   ברצוני להזכיר לך את הקיוסק של פילאטר שעמד על חוף הים וכל חורף העלו אותו למעלה כל השכנים והעמידו אותו על יד הקיוסק של שושנה
   יש עוד חויות אשמח לקבל תשובה
   אגב גרנו בצריף מאחורי הטיר על יד הצריף של כיסאות הנוח
2. שרה גרמזי:
   13 במרץ, 2009 בשעה 9:16 עריכה
   לציפר אליהו שלום!שמחתי לקבל את תשובתך, הצטערתי מאוד לשמוע שדבורה ואיציק פילטר אינם בחיים.
   עם משפחת פילטר היו ללנו קשרים טובים, אחותי הגדולה היתה חברה של דבורה ואנו ואחותי הקטנה התחברנו עם לאה, הבת הקטנה של המשפחה.
   לצערי, את מספר הצריף בו גרנו אני לא זוכרת, אבל הצריף שלנו עמד בשכונת “מחלול א’ “. מאחורי הטיר, הצריף של משפחת קורלנדר היה מעלינו, והצריף של משפחת מסר סמוך אלינו.
   על ידנו ממש עמד צריף של כיסאות נוח, בלילות ישן שם אדם ששמו משה. ממי אבי קנה את הצריף אני באמת לא זוכרת, אבל אני יודעת לבעל הצריף הקודם, היה קיוסק ברח’ אלנבי, די קרוב ל”ויטמן”.
   ובכן, שם נעוריי הוא ויסר, קיום שמי גרמזי. רשמתי את שמי הקודם כי קיוויתי שתזכור את משפחתי. גרנו בשכונה מ-1945, כשש שנים.
   שם אבי- שלמה ז”ל, הוא היה צבעי. שם אמי- יוכבד ז”ל. במשפחתנו שלוש בנות, הבחורה כרמלה, הסנדביץ’ זו אני, שרה והצעירה- אביבה.
   נהנתי לקרוא את זכרונותיך, כי גם לי יש זכרונות תואמים וגם נוספים. אשמח שתוסיף את שמנו לבלוג.שרה גרמזי (ויסר)
3. שרה וויסר:
   15 במרץ, 2009 בשעה 5:20 עריכה
   אלי שלום!את תשובתך ומצאתי את שם משפחתנו בבלוג אגב “ויסר” ולא וויסר זאת כנראה טעות שלי בהדפסה ראשונה.את סימה אני לא זוכרת,אבל את משפחת סדימוב אני זוכרת טוב רחל אחת הבנות במשפחה היה חברתי הטובה.גם את משפחת פריד אני זוכרת פגשתי אותם לפני שנים בגבעתים היתה להם חנות לפיצוחים.גם משפחת אנקר שגרה סמוך למשפחת פריד פגשתי בגבעתיים. לשאלתך היכן למדתי? ובכן שנתיים בתל נורדו
   אצל המורות עבריתה ומרים גולדמן.
   בברכה שרה
4. אפרים יוכבד:
   10 באפריל, 2009 בשעה 10:53 עריכה
   לאליהו שלום.בשכונה שלנו היו עוד שכנים 1.בעל טכסא בודד, היה נהג טכסי.2. משפחת רוטנברג הבת היתה צפורה(פרנצי). 3.הסנדלר ההונגרי שאשתו יהודית ילדה בן בגיל מאד מאוחר והיתה כבדת ראיה.4. משפחת מרסיק הבן שמו יאיר. 5. יגאל כרמי סופר ילדיםוחנות צעצועים ברח” דיזנגוף ומשכיר כסאות נוח אשתו חווה. אולי תיזכר בהם. בברכה יוכבד.

השארת תגובה

שלום ziffera. יציאה »

• Drazick:
  11 באפריל, 2009 בשעה 10:36 עריכה
  איזו תמונה מאלפת, חתיכת היסטוריה!
• yara113:
  11 באפריל, 2009 בשעה 2:34 עריכה
  מרתק,
  אמנם לא גדלתי בסביבה, נולדתי מאוחר יותר אבל למדתי ב-א.ד.גורדון, זוכרת שהיינו מטיילים באזור ובבית הקברות המוסלמי, נפלא שרשמת זכורנות שיהיו לילדים מורשת
  תודה
  יערה
• פנינה(סופר)רוה:
  21 באפריל, 2009 בשעה 7:27 עריכה
  אליהו שלום ר
  ב,
  סיור במחוזות ילדותנו היה חלק מההפתעות שהכינו לנו ילדינו בחגיגות יובל לנישואנו.ההפתעה המרגשת בסיור היתה צילום דפי האתר שהקמת ובו שמותינו.כך נודע לי תאריך ההפגזה שממנה ניצלתי בדרך נס.התרגשתי בעומדי עם נכדי מול הבית ברחוב הירקון שאליו ברחנו בהפגזות ובעזרתך שיחזרתי פרטים הסטוריים שמפאת היותי צעירה בשנים כשגדלתי במחלול לא הייתי מודעת אליהם.תודה על החייאת השכונה עבורי ועבור משפחתי.
  פנינה לבית סופר רוה
• מירי קפלן:
  28 באפריל, 2009 בשעה 1:50 עריכה
  שמי חני קפלן הבן של רבקה ואליעזר קפלן אשר התגוררו בשכונת מחלול א אחותי תקוה קפלן נהרגה בהפצצה התרגשתי מאוד לראות את הכתבה על השכונה הכל נכון , הייתי מעוניין ליצור קשר אם האנשים שחיו שם אשמח לקבל תגובות
  0508212145 תודה וחג שמח
• חיים:
  21 במאי, 2009 בשעה 4:50 עריכה
  הייתי שם ולא פעם אחת
• וייס חיים:
  23 במאי, 2009 בשעה 1:02 עריכה
  שמי וייס חיים יליד מחלול1938 הצריף שלנו היההראשון כשבאים מכוון הבית האדום נושק למדרכה צריף מספר 4.מחפש נואשות צילום של הצריף הנ”ל בתשלוםנייד 0522736097
• יהודה ז'ק:
  6 ביוני, 2009 בשעה 12:36 עריכה
  אבי-צבי- כמו כל משפחתו- יליד מחלול ומספר הרבה על השכונה ובעיקר את הארועים שציינת- ההפצצות, ספינות המעפילים ואלטלנה.משפחת ז’ק
  ההוריים מאיר ושרה.
  הילדים- ברוך (לימים דז’ק) שהתנדב לבריגדה, יעקב, יצחק, צבי (סוור בנמל) מרים ועדינה שנפטרה בילדותה.

מאד נהניתי לקרוא את האתר שהינו מענין, נוסטלגי ומצליח לשמח את הנוגעים בדבר..

חבל שאין ציון לשכונה במקום כלשהו

• דוד (דודי) הכהן:
  27 ביוני, 2009 בשעה 1:32 עריכה
  בהמשך לתגובה 12 – אין אני יכול לשוח תמונות לבלוג?
• גדי:
  7 באוגוסט, 2009 בשעה 12:19 עריכה
  תודה לך על האתר הנפלא.
  משמים יחזקו כוחך להמשיך ולהרבות.
  האם הכוונה לגדעון זינגר השחקן המפורסם של הצ’יזבטרון.
  אם מדובר באותו אדם אז יש כאן סיפור מופלא שנמחק מתולדות חייו.
  אודה לך אם תענה לי במיל.
• אלון בנדט:
  9 באוגוסט, 2009 בשעה 8:50 עריכה
  אני נכדם של שלמה ושרה טישלר ז”ל ובנה של מלכה ז”ל האחות הבכורה ,ואחיין של איילה תבדל”א האחות השנייה ושל דני טישלר האח הצעיר יבדל”אנהנתי לקרוא את ראשיתה של משפחתנו בארץ ישראל
• ענבר:
  9 בספטמבר, 2009 בשעה 12:06 עריכה
  קראתי בהשתוקקות את דבריך. רציתי לדעת מהיכן החלה שכונת מחלול: הורי גרו ברח’ הירקון 24 האם זה נחשב למחלול? דבר נוסף: האם יש לך תמונות של בית ספר הירקון? למדתי בו בשנים הראשונות של בית הספר היסודי ואין לי אף תמונה.
  שנה טובה,
  ענבר
• yara113:
  13 בנובמבר, 2009 בשעה 8:29 עריכה
  ערב טוב לך מר ציפר
  קראתי בשקיקה את השורות, זוכרת בתור ילדה קטנה את השכונה.
  למדתי בכיתה א.ב בנס ציונה ומשם העבירו אותנו לבית ספר הקליר. בכיתה ו עברנו לבתי חינוך בצפון,א.ד.גורדון, כי המצב הכלכלי בבית היה קשה. זוכרת איך עברנו את הגדרות לבית הקברות המוסלמי, ירדנו לים בין הצריפים
  היו בהחלט ימים לא קלים אבל יפים. אולי תזכור גם את הקיוסק של ברלה בפנת בן גוריון דיזינגוף. את הקיוסק בבן גוריון בן יהודה הזכרת, אני לא זוכרת שמות אבל את הקיוסק בהחלט זוכרת. ברשימה שהזכרת מצאתי שם שמוכר לי מאוד. שלחתי מייל ואני תקווה שצדקתי בהשערתי, אם יוכלו יכנסו לכאן לקרוא.
  האם יש לך קשר לבני צ’יפר , הכרתי אותו ומשפחתו.
  ערב טוב
  אתי
• ryurach:
  21 בדצמבר, 2009 בשעה 3:21 עריכה
  שלום לך, מבקשת לעדכן את הפרטים לגבי המשפחה של גרינבוים חיים ושושנה, הייתה בת אחת שנפטרה אך היא לא ירדנה!! בבקשה לעדכן מאחר וירדנה עדיין חיה חיים טובים , תודה, יש לה אחות בשם רותי ואח בשם ישראל שנפטר. אני רחלי הבת של רותי. אשמח אם תעדכן את הפרטים. תודה
  כמו כן אשמח לשמוע ממך מה אתה זוכר מחיים ושושנה
• אסתי טפר (אלישביץ):
  12 במרץ, 2010 בשעה 7:00 עריכה
  היי,
  קראתי בהתרגשות את האינפורמציה המדהימה על השכונה ודייריה.
  אני נולדתי שם עד גיל שלוש. שם הורי: גבי ושמעון אלישביץ. מחלול ב’ 109
  גרו לידנו בני משפחתי, משפחת טופורק שאת עקבותיהם אני מחפשת מאוד. שם הבן אריה, שמות ההורים לא ידועים לי.
  האם תוכל לסייע לי לאתר אותם?תודה, תבורך
  אסתי
  0525689789
• דוד (דודי) הכהן:
  24 במרץ, 2010 בשעה 11:00 עריכה
  שלום רב,אנא הוסיפו את משפחתה של אמי ז”ל לרשימת תושבי השכונה:

שרה (וינר) ואברהם מאירמן. מחלול ב’ צריף מס’ 116.
ילדיהם:
רבקה בן נחום ז”ל
הניה וולק
סימה יעקובוביץ
אליעזר (אלי) מאירמן
נחמה כהן ז”ל
זמירה דניאלי