בית הספר תל-נורדוי ח' III מחזור כג

 המחבר: אליהו ציפר

 

רשימת התלמידים:

צד ימין: מימין לשמאל ומלמעלה למטה

1. רות גורפיל *
2. אברהם פיינשטיין
3. פנינה בסר *           .
4. גבריאל מנהיימר *  .
5. צפורה כהן *
6. תמר אמיתי
7. אורי (דז'דק) זהר **
8. חיים אטיאס *
9. אברהם בליימן
10. א. לוי
11. דבורה פילטר *
12. נסים מבורך *
13. רחל קופרברג
14. אביבה ישוי *
15. רות זולטי *            .
16. איתן לב *
17. אילנה שכטר *
18. דן הלבסברג
19. יוכבד זונאבנד
20. אליהו שטנגר *

צד שמאל: מימין לשמאל ומלמעלה למטה

21. שולמית יגר
22. חסידה מסר *
23. אורי רם
24. דליה הובר *
25. יעקב אלמולי
26. עדה קנטור
27. מיכה אירמס
28. דבורה קפלן *
29. אליהו ציפר *
30. ברכה בוקצ'ין*
31. רות שמידט
32. דעאל שנקרמן
33. יהודית כהן *
34. חוה שתיל *
35. תמר מיכלס *
36. מיכאל אלסנר
37. דניאל פרבר          .
38. אסתר צולמן
39. חנה פלדמן *
40. אורה בן–פורת

שורה תחתונה: מימין לשמאל
.
41. אורה שפיגל
42. רות וינטרוב
43. אביגדור קרן (ליכטנפכט)
44. אביבה אופנהיים *
45. חנן לסקין *
46. אורה גוטברוט
47. שרגא זילברהרץ *
48. זהבה ליטבק

49. משה מסר (אינו מופיע בתמונה)
50. רפאל פיינשטיין (אינו מופיע בתמונה)

51. יוסף קרוצ'יק (אינו מופיע בתמונה)

52. עליזה (אינה מופיעה בתמונה)    

24 התלמידים המסומנים בכוכבית (*) למדו ברציפות מכיתה א' עד כיתה ח'
מספר 7 – אורי זהר, החל ללמוד בכיתה א' וחזר בכיתה ה' עד כיתה ח'.

רשימת המורים:

מימין לשמאל ומלמעלה למטה

סגן המנהל אלוני.
המנהל יצחק פלר.
מחנכנו בכיתה ח' דובניקוב.
מחנכנו בכיתה ה' ומורה להיסטוריה, מנחם אדיר (רודניצקי).
המורה למלאכת עץ, פרידמן?
המורה לתנ"ך, פינקלברנד.
המורה למלאכת מתכת, פרידמן.
המורה להתעמלות לבנים, חיים רוזנברג.
המורה לאנגלית ומורת התעמלות לבנות, ברכה פולטורק.
אחות בית–הספר, שטיינר.
המורה לציור, אליהו סיגרד.
מזכירה, צופיה.
מזכירה, עדנה.

    יְמֵי תֵּל-נוֹרְדּוֹי

הֵיכָן אוֹתוֹ נוֹף, נִפְלָא וְרָחוֹק,

יַלְדוּת מְהוּלָה בְּעֶצֶב וּשְׂחוֹק.

בֵּית-סֵפֶר, שְׁכוּנָה, מַסְלוּל שֶׁל יוֹם-יוֹם,

הֶהָיוּ הַדְּבָרִים, אוֹ חָלְַמנוּ חֲלוֹם.

פְרִישְׁמַן, סִירְקִין, מֶנְדַּלִּי, הוֹז,

מֵאַנְשֵׁי-שֵׁם כָּאֵלֶּה, יִסַדְתָּ עוֹז,

סַבּוּ בֵּית-סִפְרֵנוּ, תָּמִיר וְנִשְׂגָּב,

נִצָּב שַׁם תֵּל-נוֹרְדּוֹי, מִגְדַּלוֹר שֶׁל זָהָב.

הַיָּם כֹּה זַמִּין, כֹּה קוֹרֵץ, כֹּה קָרוֹב,

לֹא קַצְוֵי מַעֲרָב הוּא, רַק מֵעֵבֶר לַרְחוֹב,

חָצֶה בֶּן-יְהוּדָה, חָצֶה הַיַּרְקוֹן,

וְחוֹלוֹת שֶׁל זָהָב, וּתְּכֵלֶת תִּיכוֹן.

שׁוֹבָבִים הָיִינוּ, קַן שֶׁל צְרָעוֹת,

עַל מוֹרִים הִתְגּוֹלַלְנוּ כְּגוֹרֵי-אֲרָיוֹת,

הָבֵא אֶת אָבִיךָ, הָבֵא אֶת אִמְּךָ,

הַמּוֹרָהלֹא הִגִּיעָה, קוֹל שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה. 

חֲטָאָי כָּאן אַזְכִּירָה, עָווֹנִי כֹּה חָמוּר,

יוֹם אֶחָד שַׁרְתִּי סוֹלוֹ, בִּזְמָן הַשִּׁעוּר.

וּמְחַנְכִי דְּאָז, מוֹרִי דּוּבְּנִיקוֹב,

הָפַךְ יוֹצְרוֹת, טַח מִישׁוֹר לְעָקוֹב.

מִבְחָן בְּעַל-פֶּה, בְּאַנְגְּלִית אוֹ חֶשְׁבּוֹן,

אֵיךְ יוֹצְאִים מִןַ הַסְּבַך, הוֹשַׁע נָא רִבּוֹן,

הַפִּתְרוֹן, כְּאֵב-רֹאשׁ, נִשְׁאָרִים בַּמִּטָּה,

בִּמְקוֹם לַחֲטוֹף – לֹא-מַסְפִּיק בַּכִּתָה.

הָיִינוּ קְטַנִּים, בַּגַּרְנוּ קַשַּשְׁנוּ,

מֵעוּגוֹת הַחַיִּים נַגַּסְנוּ נִשְׁנַשְּׁנוּ,

אַךְ מֶתֶק בֵּית-סֵפֶר – חֶדְוַת בְּרֵאשִׁית,

בְּתוֹכֵנוּ לַנֶּצַח, עַד קֵץ עַד אַחֲרִית.

תל–נורדוי

ביום הראשון בו הגענו לבית–ספר לכיתה א', הקריאו את שמותינו וחילקו אותנו לשתי כיתות. אחר סידרו אותנו בשורה עורפית וכך נכנסנו לכיתה.
היו בקרב התלמידים, מתי–מעט אשר גם געו בבכי, אבל הרוב נכנסו לכיתה בלב עולז ושמח. במחזור שלי היו ארבע כיתות מקבילות, שתיים למדו במשמרת בוקר ושתיים במשמרת אחר–הצוהריים. אני נמניתי על תלמידי אחר–הצוהריים.

מורתי הראשונה הייתה שולמית בן–ישראל. וכפי שאני זוכר אותה, אישה בריאת גוף, בעלת קוקו בשיער, שחוטי כסף שזורים בו. אני חושב שבמידה מסוימת, לפחות לגבי קריאה מן הספר, הייתי חביבה של המורה, שכן הייתי קורא לאט, בקול רם, תוך הדגשת ח' ו–ע' כפי שלימדונו אז ואפילו בנגינה. ופעם אחת קראה לפני בספר רות גורפיל, שהייתה קוראת בשצף קצף ובמהירות של מאה קמ"ש. לאחריה, בקשה המורה כי אני אקרא. התקנאתי ברות, ופתחתי גם אני בקריאת בזק, מן הסתם כזו שעברה את מהירות הקול. המורה עצרה את קריאתי ושאלה בהתפעלות  מהולה  במחאה: "אליהו! מה קרה לך, למה אתה רץ כל כך?"

באותם ימים רחוקים, הייתה לשונם של המורים קלה בפיהם, ואני זוכר, שבגבור חמתה של המורה עליה, קראה לאחת מן התלמידות: "מפלצת." מאידך, התלמידים לרוב היו ממושמעים, אלא שנמצא בכיתתנו תלמיד סורר אחד, אשר העז להרים את שמלתה של המורה באמצעות סרגל. היה עוד תלמיד סורר, אשר אמנם לא הגזים באורח חד פעמי כאותו "בעל סרגל", אך שובבותו לאורך זמן הייתה מעל ליכולת בית הספר לשאת, והוא עלה לכיתה ב' "אך לא בבית–ספרנו". הריהו אורי (דז'דק) זוהר, אשר מאוחר יותר נודע כהרב אורי זוהר. אך אל דאגה. בכיתה ה' חזר אורי לכיתתנו והמשיך עמנו עד לכיתה ח'.

בהפסקות, כמנהג ילדי בית–ספר התרוצצנו בחצר, שיחקנו בקלס, ניתרנו בחבל, או תופסת ושאר משחקי ילדים כמקובל באותם ימים. ההפסקה הייתה גם העת לגשת אל דוכנה של הרוכלת שהייתה מכונסת בגומחה שמתחת למדרגות – וכינויה: "הזקנה", ומוכרת מיני מתיקה שרווחו אז: כלדר, ועוד מוצרים שאת שמם שכחתי, אך טעמם עודו יצוק בחיכי.

היה זה בכיתה ג' כמדומני, כאשר יואב ריינהרץ (שמאוחר יותר שינה את שמו לבר–לב), הודיע כי יש לבחור וועד לכיתה. הבחירות נערכו על מגרש ברחוב פרישמן שמול הכניסה לבית–הספר (טרם נבנה אז הבניין המצוי שם כיום). יואב הקריא את שמות התלמידים בכיתה, והתלמידים הנאספים היו צריכים להצביע באצבעותיהם מי הוא בחירם לוועד. יואב רשם את תוצאות ההצבעה במחברתו. כאשר יואב הכריז את שמו שלו, הצביעה כל הכיתה עבורו. עם סיום הקראת השמות הכריז יואב על תלמידי הכיתה שקיבלו את מירב הקולות ולכן נבחרו לוועד. הופתעתי, כאשר בעת הקראת כלל ילדי הכיתה לצורך בחירתם, יואב לא הקריא את שמי. פניתי אל יואב בשאלה על כך, והוא הודיע לי כי הקריא את שמי וכי נבחרתי לוועד. אני זוכר בוודאות כי שמי לא הוקרא, ותמיהה היא מדוע לא הקריא את שמי, ומדוע הודיע לי כי נבחרתי לוועד? יואב עבר לבית–ספר אחר עם סיום כיתה ג'. שנים רבות לאחר מכן נודע לי כי שירת כטייס בחיל–האוויר ונספה בתאונת אימונים.

באותה  שנה, הוטל על תלמידי הכיתה לבצע משימה עירונית מסוימת. אני ועוד שניים מבני כיתתי – אליעזר קירשנר וכמדומני גבריאל מנהיימר, נתבקשנו לבקר בבארות מים עירוניות, ולהביא את רשמינו משם. ביקור אחד מאלה זכור לי, מכון המים שבסימטת בית השואבה.

לצערי, אינני זוכר את שם מורתי בכיתה ג' אך בכיתה ד', כאשר עברנו ללמוד במשמרת בוקר, הייתה מורתנו דבורה וובר, אשר אם זכרוני אינו מטעה אותי, גם נישאה באותה שנה וגם הרתה באותה שנה.

בכיתה ד' עדיין למדנו במבנה הישן של בי"ס פרישמן, אך שנה לאחר מכן בכיתה ה', עברנו לבניין החדש של בי"ס תל–נורדוי.

בכיתה ה' שיחקנו פעם "מחניים" עם בנות כיתה ח'. לאחר שכל קבוצת כיתתי 'הורדה' נותרתי אני יחיד מול כ5- בנות כיתה ח'. במשחק הרואי 'הורדתי' את כולן, ואנו כיתה ה' ניצחנו. מאידך, בהיותנו בכיתה ו' שיחקנו כדורגל עם כיתה ה', במגרש שהיום מצוי בו פסג' "הוד", ותיאטרון בית–ליסין. אני עמדתי בשער. הפסדנו 3:1, את השער היחיד לזכות כיתתי אני הבקעתי, בבעיטת שוער שחלפה על פניו של שוער כיתה ה'. מחנכנו באותה שנה היה מנחם אדיר (רודניצקי) אשר זכה גם ל"שם החיבה": "מומיה".

ופעם בעת שיעור מלאכה, כתבתי ביומן במקום "מלאכה" -"מלכה". אליהו שטנגר, שהיה שכני בשכונת מחלול, ראה שגיאה זו, וקרא אל המורה: "תראי המורה איך אליהו כתב מלאכה!" חשתי אז עצמי בוש ונכלם, ומאז זכרתי את האמירה: "לא תלבין פני חברך ברבים."

הייתי חביבו של המורה לזמרה ליבל'ה, מורה שכל הכיתה הציקה לו, פרט לי, שכן כאמור הייתי חביבו, וזאת בגין קול הסופראן שהיה לי אז.

ופעם, אף הציג אותי בפני כל בית–הספר, שאז שרתי סולו את השיר: "אמר רבי עקיבא…"

המורה אלוני היה מנהל ספריית בית הספר והיה מחליף לנו את הספרים.
יום אחד היה בידי הספר: "אנשי בראשית", של הסופר אליעזר שמאלי. ספר מרתק מאין כמוהו. אליה וקוץ בה, לא הספקתי לסיים את קריאתו קודם למועד החלפתו, ולכן ישבתי בכניסה לחדר הספרייה, במטרה לסיים את קריאתו כדי להחליפו בספר אחר. עבר המורה אלוני ושאלני מה אני עושה? השבתי לו כי אני מסיים את קריאת הספר. "אם כך," אמר לי, "לך הביתה סיים את קריאתו ובהחלפה הבאה תבוא להחליפו." וכך נותרתי עם ספר זה, ועמודים ספורים בלתי קרואים, עד לשבוע הבא, וללא ספר החלפה חדש.

כיתות ז' וח' היו כיתות בהן הישגי בלימודים צנחו לשאול תחתיות. לא שיננתי ולא הכנתי שיעורים. על רקע אותה צניחה, ארעו באותן שנים שתי הבלחות יוצאות דופן. בכיתה ז' למדנו בחשבון אודות מה שנקרא: "ערך משולש", כלומר: אם שלשה פועלים חופרים תעלה של עשרה מטר במשך ארבעה ימים, בכמה ימים יחפרו שישה פועלים תעלה של חמישה מטרים? ואז הגיעה שעת הבחינה. קיבלנו שלש שאלות. ואני הדל והקטן באלפי מנשה, הצלחתי לפתור את כולן, וקיבלתי ציון: "טוב–מאד". הצלחתי הפנומנלית העצימה, נוכח העובדה שאני היחיד בכיתה שהצליח לפתור את כל שלוש השאלות. המחנך דובניקוב, שהיה גם המורה לחשבון, חילק את הבחינות על תוצאותיהן, ואני זוכר כיצד זקף את גבותיו בפליאה, שעה שמסר לידי את תוצאות הבחינה. המקרה השני ארע עם המורה לתנ"ך פינקלברנד. יום אחד בעת השיעור פנתה אלי ושאלה אם הכנתי שיעורים, כאשר המדובר היה בעבודת בית אודות דוד המלך. ולא לשווא פנתה אלי בשאלה, כיוון שידעה, כאמור, כי בדרך כלל לא הכינותי שיעורים.תחילה השבתי: ב"לא!". ואז נזכרתי כי אי פעם, במקרה אחר, כתבתי אודות דוד המלך. חזרתי בי מן ה"לא", שלפתי את מחברתי והחילותי להקריא את חיבורי: "דרכו של דוד המלך אל המלוכה לא הייתה סוגה בשושנים…" המורה פינקלברנד הופתעה כפליים. ראשית מן העובדה שהכינותי שיעורים. אך הפתעה זו בטלה בשישים נוכח אותו משפט מבריק, על: "דרך שאינה סוגה בשושנים". היא מצאה לנכון לשבח את חיבורו קבל עם, עדה וכיתה. ברם, אותו שבח לא הניב פרי. כי גם במקצוע זה סיימתי בציון: "לא מספיק".

עוד תקרית ארעה לי עם המחנך דובניקוב.
יום אחד שעה שהמחנך עמד, גבו לכיתה ופניו אל הלוח, בו רשם בגיר נושא כלשהו, נחה עלי לפתע רוח שירה ופצחתי בשיר: "השמעת איך בנגב ארץ מול שמיים…"
דובניקוב סב מיד על עקבו ובקולו הרועם שאל: "מי העז לשיר כאן?"
קפאתי על מקומי ולא השבתי דבר.
אך כנראה שאזנו של דובניקוב הייתה מוסיקלית דיה, כדי לקלוט שאני הוא הזמר, והוא הורה לי ללכת הביתה ולהביא את ההורים.
כדי בזיון וקצף הלכתי הביתה, חזרתי עם אבי ושנינו התיצבנו בפני דובניקוב בחדר המורים.
להפתעתי הרבה התיחס המורה לזמרתי בקלות ראש, ותוך הבטחה מפי נוכח אבי כי לא אוסיף עוד לזמר בעת השיעור והחזיר אותי לכיתה.

במלאת חמישים שנה לבית ספרנו, ארגן המנהל דאז אלוני, שהחליף את מנהלו הראשון של ביה"ס: יצחק פלר, כנס בוגרים ענק בגני התערוכה בתל–אביב. את הכנס הנחה, לא אחר מאשר בן כיתתנו אורי זוהר.
התקנאתי באורי, ובמלאת שבעים וחמש שנה לבית–ספרנו ניסיתי גם אני לקיים כנס בוגרים. נפגשתי עם מנהלת ביה"ס דאז, אשר לא ידעה את פלר ואת אלוני, והצעתי את שירותי בנושא. נתקבלתי בסבר פנים יפות ובנכונותה הכנה להרתם לעניין. אך למרבה הצער פרשה זו באותה שנה לגמלאות.
נפגשתי עם המנהלת מחליפתה וגם זו התלהבה מן הרעיון, אך מעשה שטן, בשל בעיות משפחתיות שהתעוררו אצלה ביום בו אמורים היינו לסכם את העניין, משכה זו ידיה מן הכנס.
אולי במלאת מאה שנה לבית–ספרנו, אנסה כוחי מחדש בנושא זה, אם אשרוד עד אז?