הדר יוסף

אוגוסט 2020: ראיון למרגלות משאבת המים שנחנכה ב-1945 עם בן המשפחה השנייה שהתיישבה בהדר יוסף בט"ו בשבט 1949, משפחת ציפר.

שכונת "הדריוסף" משמרת את שמו של גשר האבן, 'גִ'סְר אֶל-הַדָּאר', ('הדאר' בערבית: שאון המים) שסכר את המים שהניעו את גלגלי 'עשר טחנות' ('טאחונת אל הדר') הקמח. עדויות לטחנות קמח במקום קיימות מן התקופה הרומית. כפי שהעניק את שמו לשכונה כך העניק הגשר את שמו ל- 'Khirbet Hadrah', שבתחומי שיכון דן, אתר ארכיאולוגי, שתוארך על ידי הארכאולוג יעקב קפלן לימי החשמונאים, וסומן במפת ה-PEF. גם חקלאי שייח' מוניס כינו את החלקות החקלאיות באיזור בשם 'הדרה'.

על הגשר צעד צבא נפוליון ב-14 במרץ 1799 בדרכו מיפו לעכו, עת נאלץ לעקוף את מקטע חוף השרון של דרך הים מוצף מי גשמים ומוכה ביצות לעבר הכפרים עזוןמיסכה וקאקון שבמזרחו.

הגשר נזכר גם בזכרונותיה של יהודית, אשת משה מונטיפיורי, שעברה במקום בדרכה לסידנא עלי עם בעלה ב-1839.

ביום רביעי י' בחשון תרנ"ט, 26 באוקטובר 1898 רכבה הפמליה המלכותית של וילהלם השני מחיפה בדרכה ליפו. למחרת היום חצתה השיירה "את הירקון בג'יסר אל הדאר, כדרך שעשו זאת יהודית ומשה מונטיפיורי כשישים שנה קודם לכן".

החלק השני של שם השכונה נקרא על שמו של יוסף ש. אלישר, גואל אדמות שבט אבו קישק, שהתיישב על אדמות ווקף בשולי עמק הירקון, בסביבה שבין רעננה, הרצליה, רמת השרון והירקון ושעל מקצתן נבנתה השכונה. 

1932. השלשה לקניית קרקע מהאדון הנכבד יוסף אלישר עבור מגרש בתל-נוריה היא שיכון דן של ימינו אז מהאדמות שגאל יוסף אלישר

בצילום הקבלה הנראה למעלה נזכר 'תל נוריה', שריד לרכסי הכורכר לאורך מישור החוף, תא השטח הנישא באזור עליו יושב כיום עירוני י"ד. למטה נזכר 'שיכון דן' הוא 'תל נוריה'.

1959. מקום בבית הכנסת 'אהל משה' בשיכון דן להניה ניימאן לבית לוונטל, הסבתא שלי

1959. מקום בבית הכנסת 'אהל משה' בשיכון דן להניה ניימאן לבית לוונטל, הסבתא שלי

יוסף אלישר מכר חלק  מהקרקעות לאגודה הדדית שיתופית בשם: "הדריוסף", שמגרשיה נתחמו בין הרחובות של ימינו, בני אפרים במערב, שלונסקי בדרום ודרך פנחס רוזן בצפון מזרח. אבי המנוח יונה ציפר נמנה על חברי האגודה, ורכש ממנה חלקה תמורת דמי קדימה של 13 לירות

בשנת 1952 הכתובת בתעודת הזהות של אמי, רחל לבית ניימאן, היא הדר יוסף 29 והחותמת היא של תחנת רישום התושבים הדר יוסף. הכתובת השניה משנת 1963 היא תא דרך הרצליה ע"י כיתן והחותמת היא של משרד הפנים

הדר יוסף" המקורית, האדמות שגאל אלישר, השתרעה משני עבריה של 'דרך הרצליה' דרך פנחס רוזן  וחלקו מרחוב משה סנה של ימינו, מאזור הגשר בדרום ועד לצומת 'הפיל' בצפון.

מלבד "קרייתשאול" שהוקמה ב-1922 ע"י ציבור של יוצאי סלוניקי, ושכונת "תלברוך" שהוקמה ע"י ציבור של יוצאי בולגריה, ב-1947 היה השטח מצפון לירקון ומדרום לרמת השרון ריק מישובים יהודיים. שטחים חקלאיים עובדו על ידי תושבי הכפר שייח' מוניס שמרכזו הבנוי היה היכן שהיום יושבת אוניברסיטת תל אביב ואנשי ערב א-סואלמה מקונפדרציית השבטים של אבו-קישק .

בשנת 1941 נחנך כביש הרצליה הישן, שנסלל ביוזמת רשויות המנדט ובביצוע סולל בונה וקישר את הרצליה רמת השרון וקריית שאול לצומת עלית ברמת גן מטרים ספורים מגשר 'שרונה' על גדות ה'מוסררה'. עד לסלילתו נאלצו תושבי הרצליה לנסוע לתלאביב, דרך רעננה וכביש השרון. באותה עת נבנה גם הגשר על הירקון, אותו גשר שליד קניון איילון, אשר הורחב כיום לבלי הכר לעומת הגשר הישן. אבי, בזכות אותה רכישת קרקע שביצע כעשר שנים קודם לכן, עבד בסלילת הכביש, ובניית אותו גשר. לאימי, רחל לבית ניימאן, ובת דודה של אבי, שרה לאה ערמוני לבית שפץ, הייתה בראשית שנות ה-50, מסעדה בבית ערבי נטוש בקרן המערבית של הרחובות של ימינו, קהילת לבוב וקהילת ורשה. הסועדים היו פועלי בניין שבנו את השיכונים הראשונים של 'הדר יוסף'.

1937. אישור מסולל בונה למועצת פועלי תל אביב כי אבי, יונה ציפר, עבד שמונה חודשים בסלילת כביש הרצליה וכביש השרון

1937. אישור מסולל בונה למועצת פועלי תל אביב כי אבי, יונה ציפר, עבד שמונה חודשים בסלילת כביש הרצליה וכביש השרון

בראשון למאי 1945, נחוג חג המים בהדר יוסף עת נחנך מכון המים, השוכן כיום מדרום לצומת הרחובות פנחס רוזן ודבורה הנביאה. המכון הוקם ע"י חברי אגודת "הדריוסף", ואני ילד בן אחתעשרה נכחתי בחנוכת אותו מכון. יותר מאוחר שימש אותו מכון את הבניינים הראשונים שהוקמו בסביבה, ואני כילד הייתי מפעיל אותו לצורך שאיבת מים. מאוחר יותר, כאשר האזור סופח לעיריית תלאביב הועבר המכון לרשות העירייה.

הבית הראשון שהוקם ב"הדריוסף" ב-1947, היה ביתם של ברוך ושרה מורגנשטרן, על הגדה המערבית של דרך פנחס רוזן של ימינו, בחצי הדרך בין רחוב שלונסקי לצומת 'הפיל'. הבית שהקימו הורי יונה ורחל ציפר, היה השני שהוקם במקום, ושכן על הגבעה, הידועה כיום כ'גבעתהפרחים', מעט צפונה לרחוב ראובן רובין 16. ואגב, השם: 'גבעתהפרחים' ניתן למקום בדין, שכן באותם ימים רחוקים של שלהי שנות הארבעים ניתן היה עדיין למצוא שפע של פרחים על אותה גבעה, כאשר אירוס הארגמן מולך בכיפה. את אבן הפינה לבניין הנחנו בפורים תש"ח, ובערב ט"ו בשבט תש"ט, עברנו לגור במקום. למחרת בט"ו בשבט, נטעו העצים הראשונים בשיכון "ידהמעביר" אשר נודע מאוחר יותר כשיכון "דן". הבניין השלישי שהוקם במקום, היה שייך לחיים דונקלבלום, והיה מעט דרומה לבניין של מורגנשטרן. והבניין הרביעי שהוקם במקום היה מסעדת "הפיל" של משפחת אגסי. עוד שלשה מבנים היו בסביבה. ביח"ר "גוויל" למוצרי נייר, אשר במלחמת השחרור הפך למפעל של התע"ש. ביח"ר "כותנה", לחוטים וחבלים, בבניינו עבד אבי, ויותר מאוחר אף עבד במפעל. מאוחר יותר הפך אותו מקום למפעל של התע"ש, ולאחר מכן נהרס והוקמה במקום שכונת מגורים. וביח"ר "כיתן" למוצרי טקסטיל, מקום הקיים עד עצם היום הזה, אם כי אין מיצרים בו יותר טקסטיל.

אבי, שהיה פועל בניין, היה מיומן בכל עבודות הבניין, ולכן בנה את כל הבית במו ידיו. גם את הלבנים לבניין יצק בעצמו, תחילה בחצר בית בקריתשאול, ומאוחר יותר במגרש הבניין בעצמו, ואני כילד עזרתי על ידו בעבודות הבניין השונות. וכאשר הגענו לפרשת יציקת הגג, לא ניתן היה להשיג חצץ מחמת מלחמת השחרור. ואז נאלץ אבי בעזרתי הצנועה, לחצוב חצץ מאבנים אשר שלפנו במקום, מתעלות קשר שהותירו התורכים במלחמת העולם הראשונה. תוך כדי הבנייה במקום, בנייה שהתרחשה במהלך מלחמת השחרור, ראינו את ערביי שיךמוניס בורחים מזרחה על נשיהם, טפם ובעירם.

כשנה לאחר שהגענו לגור במקום, נחנכה שכונת "צהלה". נכחתי במקום בהנחת אבןהפינה לשכונה, ע"י ראשהממשלה דוד בןגוריון, ואני זוכר שהכריז את שמו של המקום: "צהלה", וציין כי משה דיין הוא שנתן למקום את שמו.

שיכון הצ'כים, נאות אפקה א', שיכון דן, רביבים ומימין למעלה קצה צהלה, שהיו שטחי האגודה השיתופית 'הדר יוסף' בראשית שנות ה-60 של המאה ה-20. השכונה השניה משמאל התמונה שכונת תל ברוך. מסומן באדום בית משפחת ציפר על מה שכיום ידוע כפארק במרכזה של שכונת גבעת הפרחים בנאות אפקה ב'

בשנת 1962 עקרו הורי לאיזור מגורים אחר, והמקום הושכר כגןילדים, בו התחנכו דורות של ילדים, עד שבשנת 1992 נהרס הבניין ובקרבתו הוקם הבניין ברחוב ראובן רובין 16.

אי שם בשנות השישים, שונה שם המקום ל"נאותאפקה ב'". והשם "הדריוסף" הוצמד לשכונה מדרום לנאות אפקה א' אשר רחובותיה הם שמות של ערים בגולה אשר יהודים ישבו בהם, כגון קהילתוורשא וכד'.

אותה שכונה הידועה כיום כ"הדריוסף" הוקמה בראשית שנות החמישים, ע"י חברת "עמידר", על גבי פרדסי תפוזים שהיו במקום, ושוכנה בעולים מגלי העלייה שפקדו את הארץ באותן שנים, ברובם יוצאי מחנות קפריסין.

לקריאה נוספת:

עורך, אמנון רייכל, הגשרים של מחוז הירקון, מכל מקום

עורך, אמנון רייכל, החשיפה לצפון, מכל מקום

ירון בלסלב, העשור הראשון להתפתחות שכונות תל אביב, שמעבר לירקון, 1958–1947, בתוך עיונים בתקומת ישראל,  כרך 23, 2013, בהוצאת מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

עמירם משעולי, צפון-מזרח תל אביב שמעבר לירקון

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s